ועדת הערר המחוזית החליטה פה אחד שתקן החניה שיש להחיל בארלוזורוב 36 הוא חניה לכל דירה וחניה לכל חנות. משמעות ההחלטה היא שהיזמים נדרשים להוסיף 33 חניות ל 10 הקיימות. בכך אישרה הועדה החלטה קודמת של הועדה המקומית. יחד עם זאת, נחלקה ועדת הערר בשאלה כיצד יש לממש את התקן הנדרש.

עמדת הרוב היא כי יש להכשיר לפחות 23 חניות במרתף חניה מתחת לבניין ולגבי שאר החניות יכולה הועדה המקומית, אם תמצא לנכון, לאשר חלק מתקן החניה באמצעות תשלום לקרן חניה. לחילופין יכולים היזמים לבצע איחוד דירות ל 20 יחידות של 60 מ"ר (במקום 40 יחידות בשטח של 30 מ”ר) ואז 23 החניות במרתף החניה יספיקו לקיום תקן החניה הנדרש.

שמעון בוחבוט (נציג מתכננת המחוז) היה בעמדת מיעוט בהתנגדותו הנחרצת לעצם העלאת אפשרות השימוש בקרן חניה בפני הועדה המקומית. בעמדת מיעוט מפורטת ומנומקת קבע מר בוחבוט שהפתרון הסביר היחיד הוא הפתרון של איחוד יחידות דיור ומתן מענה חניה לכל 20 יחידות הדיור בתחומי המגרש. לא רק זאת, לדעתו ההליך שבו אושרו יחידות הדיור הקטנות בשטח של 30 מ"ר תוך הגבלת השימוש נעשה ע"י הועדה המקומית בלא סמכות ולכן איחוד הדירות לדירות בשטח מינימאלי של 60 מ"ר אף מתבקש ע"י התוכניות החלות על השטח. מר בוחבוט מודע לכך שדרישתו לאיחוד דירות תשפיע על הזכויות הקנייניות של רוכשי הדירות אך סבור שיש לכך פתרונות גם אם אינם מיטביים עבורם.

מר בוחבוט מכנה את הפתרון של תשלום לקרן חניה בלתי מתקבל על הדעת בנסיבות העניין הן מפני שמעשית החניון הרלבנטי לא יכול לשרת את הבניין והן בגלל המספר הגדול של החניות שאמורות להיות מוסדרות בדרך זו. עוד מזכיר מר בוחבוט שהועדה המקומית עצמה הצהירה שהיא מתנגדת להסדרה באמצעות קרן חניה וכיון שלא חל כל שינוי בנסיבות אין הצדקה להשיב עניין זה שוב לפתחה. עוד קובע מר בוחבוט ש"מדובר באחד המקרים הקיצוניים שבו מתן ‘הנחות’ יהא בלתי סביר ויעביר מסר בעייתי מאוד, לפיו מקום שלא ניתן היה לזכות לאישור מראש הרי שהוא יינתן בדיעבד תוך פגיעה ממשית במדיניות התכנון ובסביבה, מן הטעם היחיד שמדובר בעבירת בנייה שיצרה עובדה מוגמרת."

מר בוחבוט מציין כי "המצב הקיים בו קם ועומד בניין שאינו יכול לספק את צרכי החניה של עצמו, בלב הצפוף של העיר רמת-גן, כתוצאה מדרכו הפסולה של העורר אשר לא הקים מרתף חניה מתחת לבניין כנדרש בתכנית ובהיתר, משמעותו הטלת המחיר של מהלכים אלה על הסביבה, באזור הסובל ממילא ממצוקת חניה, במקום על אלה אשר יצרו אותו בניגוד לתכנית החלה במקום." הוא סבור כי בנסיבות אלה "לא ניתן לאשר פתרון הכולל פטור מתקן חניה בדרך של תשלום לקרן חניה (שטרם הוקמה), אותו הועדה המקומית כבר שללה, לא כל שכן חלק כה משמעותי מהתקן – כמחצית. לא כל שכן כאשר קיימים פתרונות חלופיים לעמידה בתקן החניה הנדרש בתחום המגרש".

מר בוחבוט מתקומם על כך שגם פתרון החניה אותו הציגו היזמים אינו פתרון אמיתי כי אם "מהלך נוסף למקסם רווחים". שכן, על פי ההסכם בין היזמים שהוגש לועדה התוכנית הינה שאת החניון יבנה בעל הקומה המסחרית והוא יהיה רשאי לנצלן בכל דרך. כלומר מדובר בחניות שלא ישרתו את המגורים שבגינם נקבעו אלא יעשה בהם שימוש מסחרי בניגוד לייעוד המאושר ולתכלית שלשמן נתנו. מר בוחבוט מתנגד לכך ודורש את הצמדת החניות לדירות. כמו כן מציין מר בוחבוט שעל פי התוכנית הבניין היה אמור להיות מוקם מעל מרתף החניה ולכן פתרונות החניה שהציעו היזמים כפופים לפרסום הקלה.