באחד מימי הקיץ הנעימים בגן העדן, נפגשו שני חברים ותיקים, היה זה המשורר שאול טשרניחובסקי הידוע בבלוריתו המתנשאת ככרבולת ובשפמו המשוך לרוחב פניו וראש העיר המיתולוגי של רמת-גן אברהם קריניצי בעל הפנים העגולות והגדולות והפימה הכפולה.
פני שניהם היו נפולות כמו במחמאה היהודית הקלאסית האומרת: “כמה רע אתה נראה”.

היה זה המשורר שפתח במילים ואמר: מר קריניצי, מדוע אתה מסתובב אבל וחפוי ראש? אני זוכר אותך כאדם מלא שמחת חיים מכל הבחינות, ספר לי מה מטריד אותך.

בשמוע מר קריניצי את הדברים הללו ענה למשורר: אתה יודע שאני ורמת- גן מהווים מקשה אחת והנה כשאני מתבונן מלמעלה על רמת-גן ,אני נוכח לדעת שהגנים מצטמקים ונעלמים עקב ההזנחה הרבה ובמקומם צצים מגדלים מפלצתיים המנקרים את השמים. ואילו מבנין העיריה ובעיקר מחדר המועצה שם היו תמיד ויכוחים עניניים ופעמים אפילו קולניים, נשמעים כיום חרפות וגידופים וכן מלים ומושגים שמעודי לא שמעתי כמותם.

אני זוכר כשלמדנו על מעמד הר סיני אומר הקב”ה למשה “כי שיחת עמך” והנה ברמת-גן קורים דברים נוראים והמבין יבין. בהיותי ראש העיר אמרו עלי שאני מאלץ קבלנים לקנות מתוצרת הנגריה שלי וזו היתה שטות מוחלטת, כי מכל הארץ הזמינו דלתות ומשקופים וכן רהיטים מעולים.

הסיבה לכך, הנגריה שלי היתה ידועה בתוצרתה האמינה ובעיקר נקיה מתולעי עץ. אני אף טבעתי את האימרה: “כל ראש עיר יכול להיות נגר, אבל לא כל נגר יכול להיות ראש עיר”. בנוסף לכך אמרו עלי שאני נוגס ממגרשי הקבלנים, עבור הקמת גנים לילדים וזקנים ואני גאה על כך מכיון שהייתי מודע לרווחתם.

מה שמסב לי צער רב במיוחד, ידידי המשורר, הוא שהגן שנקרא על שמך, לו הקדשתי את מלוא אוני יחד עם הגנן הראשי מר משה כבשני, כדי שישמש כמקום מרגוע לתושבי העיר, הוא מוזנח ושומם. גן זה היה כה קרוב ללבי וללב אשתי שהיתה דואגת לאירגון החתונות ליד הקיוסק שבמרכז הגן. זוכר אני שבאחת מחגיגות ט”ו בשבט נטעתי בשיפולי הגן במו ידי שתילי חרובים ומהם נותר רק אחד!

בשמוע שאול טשרניחובסקי את קובלנותיו של ראש העיר, ענה לו: “מר קריניצי היקר, כרופא ילדים שגם אוהב ילדים, שמחתי לשמוע שהילדים קראו לגן הנקרא על שמי “גן הקופים”, בגלל הקופים שהיו בו והברבורים ששטו בבריכה. ילדים תמיד אומרים את האמת. נכון שהגן מוזנח ועל כך אני מיצר. ולכן אני חושב על כתיבת אלגיה שנתתי לה כבר כותרת “ארוסטרטוס של רמת גן”. בשמוע מר קריניצי את מילות המשורר חייך ואמר :החייתני!”.