לאחרונה אושרה בקריאה ראשונה הצעה של הממשלה לתיקון חוק התכנון ובנייה. לאור הניסיון של ארלוזורוב 36 נראה שרבים יזדהו עם דברי ההסבר שמצורפים להצעת החוק. ההצעה בשלמותה מצורפת גם היא לפוסט זה.
להלן דברי ההסבר להצעת התיקון (ההדגשים אינם במקור):
עבירות לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן – החוק), הן בין העבירות הנפוצות ביותר, המבוצעות על ידי כל מגזרי האוכלוסיה ובכל שכבותיה. זה שנים רבות שבתי המשפט שבים וקובעים כי מדובר ב"מכת מדינה" שיש להילחם בה ולמגר אותה (ראו למשל ע"פ 917/85 הוועדה המקומית גליל מזרחי נ. אבו נימר, פד"י מא (4) 29 , ורע"פ 4357/01 , סבן נ’ הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, פ"ד נו(3), 49 ,עמ’ 58 ).
לעבירות התכנון והבניה נודעת חומרה יתרה. בניה שלא כדין פוגעת בתכליות התכנון, בהליך התכנוני ובביטחון הציבור, משום שבניה שלא כדין היא בניה שאינה מפוקחת וקיימת סכנה שאינה עומדת בתנאי הבטיחות ובתקנים המחייבים.
מניע מרכזי בביצוע עבירות בניה הוא העובדה שבביצוען טמון רווח כלכלי רב. בעת הקמת מבנה בלתי חוקי "חוסך" העבריין את עלויות הקרקע, את תשלום המסים לוועדה המקומית ולרשות המקומית כחלק מתשלומי החובה בטרם קבלת היתר, את התשלומים למינהל מקרקעי ישראל, ואת עלויות הבניה, שכן אינו נדרש להעסיק את כל אותם גורמי הפיקוח הנדרשים בעת בניה על פי היתר. נוסף לכל אלה, חוסך מבצע עבירת הבניה גם זמן ניכר בשל כך שאינו מבקש לקבל את האישורים הנדרשים מגורמים שונים טרם קבלת היתר בניה.
קיימים גורמים רבים ומגוונים היוצרים קשיים באכיפת חוקי התכנון והבניה. בין גורמים אלה ניתן למנות את העדרם של כלים ואמצעים מספיקים לאכיפה יעילה, התמשכות ההליכים, ענישה מקלה, העדר אכיפה ביחס לביצוע צווי ההריסה האמורים בגזר הדין ומשך הזמן הנדרש להוצאתם לפועל של פסקי דין הכוללים צווי הריסה.
גורם נוסף היוצר קושי באכיפת חוקי התכנון והבניה הוא הימנעותן של ועדות מקומיות מלבצע פעולות אכיפה והעמדה לדין, בשל כך שאין ביכולתן לבצע פעולות כאמור או שאינן מעוניינות בכך. סעיף 27 לחוק קובע כי הבטחת קיום הוראות החוק היא חלק בלתי נפרד מתפקידיה של הוועדה המקומית. סעיף 28 לחוק מאפשר כפיית ביצוע על הוועדה המקומית, בידי הוועדה המחוזית, במקרים שבהם לא מקיימת הוועדה המקומית את תפקידיה. סמכותה של הוועדה המקומית ונציגיה לנהל תביעות פליליות בענייני תכנון ובניה היא סמכות מקבילה לסמכותו של היועץ המשפטי לממשלה ונציגיו לנהל הליכים בעניינים אלה במסגרת סמכות התביעה הכללית הנתונה לו, ואין היא באה במקומה. על אף הוראת החוק המטילה את החובה כאמור על הוועדה המקומית, אין בכך כדי לגרוע מסמכות המדינה לנקוט הליכים לאכיפת החוק בתחום מרחב תכנון של ועדה מקומית. עניין זה הובהר גם בידי בית המשפט ברע"פ 9321/03 אדרת אהרון ואח’ נ. מדינת ישראל (נבו 2005 ).
ואכן, לעתים קרובות, נדרשת מדינת ישראל, באמצעות הוועדה המחוזית, יחידת הפיקוח המחוזית, היחידה הארצית לפיקוח על הבניה והיחידה לאכיפת דיני מקרקעין במשרד המשפטים, להתערב ולנקוט הליכים לאכיפת דיני התכנון והבניה, בשל הימנעות ועדה מקומית, זו או אחרת, לנקוט אמצעים העומדים לרשותה לאכיפת החוק.
קשיי האכיפה של העבירות על חוקי התכנון כאמור, גורמים לפגיעה קשה בגורם ההרתעה, הן של העבריינים עצמם והן של אחרים הלומדים ורואים לנגד עיניהם כיצד יוצא חוטא נשכר. ההימנעות מאכיפתן של עבירות הבניה, והקושי באכיפתן, פוגעים קשות באמון הציבור בשלטון החוק, שכן הדבר יוצר רושם של חוסר אונים מצד הגורמים האחראים על אכיפת החוק. חמור מכך, ריבוי העבירות והעדר האכיפה מעוררים ספק במקצועיותם ואף בטוהר כפיהם של האמונים על אכיפת החוק, משום שהציבור מתקשה להאמין שעבירות הגלויות לעיני כל אינן זוכות לטיפול מטעמים ראויים (ראו למשל ר"ע 1/84 דוויק נ’ ראש העיר ירושלים ויו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, פ"ד לח) 1(, 494 , 500 ועע"מ 2273/03 אי התכלת שותפות כללית ואח’ נ’ החברה להגנת הטבע ואח’ )דינים עליון פ 569 (2003))).
מטרתם של התיקונים המוצעים לחוק בהצעת חוק זו, לחזק את מערכת האכיפה ולבצר את מעמדה, זאת הן באמצעות הוספת כלי אכיפה על אלה הקיימים והן באמצעות החמרת הענישה בעבירות הבניה.
