התקנת אנטנות סלולאריות בקרבת בתי מגורים מהווה מקור לחשש מתמיד בשכונות רבות כולל באזור גן הקופים. פסיקה חדשה של בית המשפט השלום מפחיתה מהצורך להוכיח נזקי קרינה ובכך מקלה על האפשרויות הפתוחות לאזרחים להלחם בתופעה זו. להלן קטע ממצה מפסק הדין (ההחלטה המלאה מצורפת אף היא):

בעוד בעולם המדע השערה נהפכת לכדי קביעה מוחלטת רק לאחר שהצליחו לבסס את ההשערה ברמת ודאות גבוהה, בעולם המשפט המצב שונה. בעולם המשפט אין את השהות להמתין לרמת ודאות זו ויש צורך להכריע על בסיס הידע הקיים באותה נקודת זמן ביחס למקרה ספציפי העומד בפני ביהמ"ש. בנקודת ההחלטה, על ביהמ"ש להפעיל שיקול דעת ובמסגרתו עליו להשלים את מה שמחסיר הידע המדעי באמצעים של הגיון וסבירות, תוך התחשבות בנתונים אשר לעתים הם פחות מדויקים מן ההיבט המדעי. כתוצאה מכך, נטל ההוכחה המוטל על כתפי התובע משנה את אופיו. התובע לעולם לא יוכל להראות כי קיים סיכוי של 50% ויותר לחלות כתוצאה מן הקרינה ולא משום גורם אחר. השיטה המסורתית מציבה בפני התובע רף מכשלה שאינו בר השגה – מכוח הגדרתה. כל מה שהתובע יכול להראות הוא כי קיים סיכוי לקשר בין הקרינה לבין הגורם המחולל. אין כוונה לומר כי בכל מקרה יש להניח קיומו של קשר סיבתי רק מחמת האפשרות כי יוכח כזה בעתיד. עולם המדע מכיר בכך שהקרינה עלולה לגרום לנזקים בריאותיים, גם אם הממצאים אינם חד משמעיים ואינם באחוזים גבוהים. כעניין שבמדיניות, צריך להחמיר עם אותם הגופים אשר להם אינטרס כלכלי, המפעילים את אותם מכשירים פולטי קרינה. יש להגן על אותם אזרחים תמימים אשר מוצאים את עצמם כנתונים בתוך סטטיסטיקה, תוך שהם מסכנים את בריאותם. על התובע בתביעה מסוג זה להצביע על כך כי קיימים ממצאים המצביעים לכאורה על קשר סיבתי בין החשיפה לבין החולי, גם אם ממצאים אלה אינם מעידים על קשר נחרץ כדי 50%, אלא שדי בקשר סטטיסטי נמוך יותר. בשלב זה עובר הנטל אל הנתבע להראות כי לא קיים קשר סיבתי כזה.

 לצפייה בנוסח הפסיקה המלאה לחצו כאן