העיתונאי אביב לביא – תל-אביבי היום ורמת-גני לשעבר – בוחן את רמת-גן במבט נוסטלגי וביקורתי בכתבה שפורסמה בזמן תל-אביב.
להלן הכתבה במלואה:
הדשא של השכן: עיריית ר”ג לוקחת את ת”א בכיס הקטן
כל פעם שחולדאי עולה לי על העצבים, אני נזכר בצבי בר וחוזר לפרופורציות. מול הקולגה מכיכר אורדע, חולדאי הוא לא יותר מגרסה חלבית של חנה בבלי
השבוע שאל אותי מישהו אם גם אני, כמו כל תל-אביבי שני, הגעתי ממושב. במובן מסוים, התשובה חיובית. רמת גן, שבה נולדתי וגדלתי בסוף שנות ה-60 ותחילת ה-70, הייתה סוג של מושבה. המבנה המשונה שבתוכו התגוררנו – לול תרנגולות שעבר הסבה למגורי אדם – היה נטוע בלבו של פרדס, ומצדו השני נמתחה שדרת ברושים. בין לבין היו המון חמציצים וחובזות, שניים מאבות המזון של ילדותי.
לקראת כניסתי לכיתה א’ עשינו עלייה לתל אביב. אחרי משהו כמו עשר שנים, כבר על תקן נער מתבגר, חזרתי לראשונה לסיור שורשים והוכיתי הלם. הפרדס, השדרה, החמציצים, ואתם ילדותי האבודה, נקברו כולם מתחת לשמיכת בטון. בסמטה הקטנה התרוממו עכשיו בתי קומות מבוצרים, וביניהם נמתחו חניות. מהחובזות נשארו רק זיכרונות.
אני תל-אביבי כמעט 40 שנה, ובכל זאת, אי-שם בפנים, מתחבא אצלי שק של סנטימנטים כלפי רמת גן הישנה והטובה. כיכר כופר היישוב, קולנוע רמה, גן הקופים – כל אחד מהשמות הללו אוצר בתוכו כמוסה של זיכרונות שהולכים ומיטשטשים.
בגן הקופים אפילו צולם הסרט המשפחתי היחיד שלנו, באמצעות המילה האחרונה של עולם הקולנוע – מסרטת 8 מ”מ. פעלולי העריכה שנעשו שם – כנראה באמצעות מספריים וסלוטייפ – שמים בכיס הקטן את האחים לומייר.
שבילי אופניים? מה זה?
אז יש לי פינה חמה בלב לרמת גן, ולכן בכל פעם שמגיעות ממנה חדשות הלב שלי נצבט. כי אלה כמעט תמיד חדשות רעות. בכל פעם שרון חולדאי מצליח לעלות לי על העצבים, אני נזכר בצבי בר ומיד חוזר לפרופורציות. אוי, כמה אלברט איינשטיין צדק כשהוא קבע שהכול יחסי.
רוכבי האופניים ברמת גן, למשל, מוכנים לקחת בשתי ידיים את חולדאי. אנחנו, התל-אביבים, מתקוטטים עם ראש העיר מפני שרוב ברור מתוך 100 הקילומטרים של שבילי האופניים בתל אביב נמצאים על המדרכות, אבל ברמת גן, תקשיבו טוב, ממתינים עדיין למטר הראשון.
רמת גן היא העיר היחידה בעוטף תל אביב שאין בה אפילו ציור אחד לרפואה של אופניים על המדרכה או על הכביש. כבר שנים מדברים ומבטיחים ואו-טו-טו מתאמים עם משרד התחבורה, ויש תכנית אב ותכנית אם, אפילו תכנית דודה כבר שרטטו, אבל שבילי אופניים – אין.
מי שחוצה בדיווש את קו הגבול בין תל אביב לרמת גן לא יכול להחמיץ את ההבדל. הרכיבה ברחובות הראשיים של רמת גן היא סיוט. מדי כמה שבועות יוצאים האופננים הרמת-גנים המיואשים לרכיבת מחאה בחוצות העיר, כשבפיהם דרישה צנועה: רוצים להיות כמו תל אביב. להתחבר לשבילי האופניים שלה, להתחבר ל-2010. אבל לצבי בר שום דבר לא בוער. טוב לו להישאר תקוע במאה שעברה, חבל רק שהקדמוניות הזו לא באה יחד עם החמציצים שכבר אינם.
איום אסטרטגי
האופניים הם רק קצה הקרחון. בואו נדבר על שקיפות: שרית ותמר, שתי פעילות נחמדות בחברה להגנת הטבע, ביקשו להיכנס לישיבה האחרונה של מועצת העיר רמת גן. על פי החוק, זו זכותו הבסיסית של כל אזרח. הישיבות צריכות להיות פומביות ושקופות.
אלא שהשתיים זוהו כאיום אסטרטגי מהלך, ונהדפו בכניסה על ידי לא פחות משישה מאבטחים חסונים. הן שלחו לי הקלטה של הוויכוח שהתנהל ביניהן לבין השומרת בכניסה, שהסבירה להן שאין מצב שייכנסו, תוך הפגנת גסות רוח בנוסח הדמוקרטיה המתקדמת של רמת גן.
רק אחרי כשעתיים של המתנה מייאשת והתעקשות מעוררת הערצה, הוכנסו תמר ושרית אחר כבוד פנימה, בדיוק כשהחלק הרלוונטי של הישיבה הסתיים. בעיריית רמת גן טוענים שחדר הישיבות פשוט קטן, וצר מלהכיל את כל המתעניינים. אולי חדר הישיבות קטן, אבל כאן מדובר במקרה של ראש קטן: בעיריית תל אביב למשל העבירו את ישיבות המועצה לאולם “עינב”, שמכיל יותר מ-300 מקומות.
בשנות המאבק המרות על אוסישקין עלו שוב ושוב טענות כלפי הסלקציה שאנשי חולדאי מפעילים בכניסה למועצה במטרה להשאיר את האדומים בחוץ, אבל חולדאי, כאמור, הוא מר שקיפות ופתיחות לעומת הקולגה מכיכר אורדע.
מי פה עכברוש?
ועוד סעיף עסיסי להשוואה: חשבתם שלראש עיריית תל אביב יש פה גדול ופתיל באורך מינימלי? עוד לא שמעתם כלום. בעיקר, לא שמעתם את צבי בר מרעיף מחמאות על אחד מחברי המועצה החביבים עליו, הווטרינר מסיעת “רמת גן הירוקה”, ד”ר אבי ליליאן.
זה קרה בישיבת הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה לפני חצי שנה בדיוק. היחידה הארצית לחקירות הונאה של המשטרה הודיעה זמן קצר לפני כן כי סיימה חקירה ממושכת של חשדות לפיהם צבי בר קיבל שוחד מיזמי נדל”ן, והעבירה את החומר לפרקליטות תוך המלצה להעמידו לדין.
התנועה לאיכות השלטון פנתה בעקבות זאת ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה כי בר יושעה מתפקיד ראש הוועדה המקומית עד קבלת ההחלטה בעניינו, שהרי לא נהוג לתת לחתול – או לפחות למי שחשוד בהיותו חתול – לשמור על השמנת.
ליליאן, כצפוי, ביקש את רשות הדיבור בתחילת הישיבה ותבע מראש העיר להתפטר מראשות הוועדה. בתגובה – כל מילה מתועדת בפרוטוקול מספר 2010010 – שצף מפיו של ראש העיר בר רצף הפנינים הבאות: “אתה רואה? זו מלכודת עכברים. אתה עכבר, אולי עכברוש. אתה עכבר עלוב, מכרסם, שוטה, טיפש. . . מלך מלכי הטיפשים. מלך מלכי”.
מכאן והלאה, במשך דקות ארוכות, התנהל בין השניים דיאלוג שהתבסס על מילות הנימוסין “דביל” ו”טינופת”. צריך להודות שלנוכח הלקסיקון של ראש עיריית רמת גן, חולדאי שלנו הוא לא יותר מגרסה חלבית של חנה בבלי.
הקש האחרון הוא היחס המפוקפק והחמדני של עיריית רמת גן לגנים, אירוני ככל שזה נשמע. מתחת לגן הקופים רצו לבנות חניון, חלק מגן אברהם רצו להפוך לבניין, ועל גינה ציבורית קטנה ברחוב ז’בוטינסקי תכננו להקים בית כנסת.
למרבה המזל, מוסדות התכנון עצרו את התכנית השערורייתית הזו. התושבים ואנשי עמותת אדם טבע ודין, שניהלו מאבק עיקש, ניצחו בגדול, והדיירים בז’בוטינסקי יוכלו להמשיך ליהנות מכתם ירוק קטן בתוך הים האפור שמסביב. אז מי אמר שאף פעם לא מגיעות חדשות טובות מרמת גן?
