בהמשך לפוסט קודם על החלטת השופט אריה אטיאס, כדאי לשים לב למספר נקודות נוספות שעולות מההחלטה הארוכה והמנומקת היטב של השופט:
1. השופט קובע שההיתר ניתן לבניית 34 דירות ולא 40 כפי שקיים בפועל.
2. נראה שהשופט מקבל למעשה את טענת היזמים שפעולותיהם נעשו בהסכמת העירייה ולמרות זאת החליט כפי שהחליט. כלומר גם אם מקבלים כעובדה את כל טענות היזמים לגבי שיתוף הפעולה וההסכמה של העירייה למעשיהם אין בכך לדידו של השופט כדי לשנות כהוא זה את המסקנה כי בוצעה עבירה לכאורה.
3. השופט מזכיר שהפרשנות המחייבת לתוכנית והיתר המוצא בגינה היא בסמכות בית המשפט. כלומר גם אם אמצה הועדה המקומית פרשנות על פיה לענין התוכנית וההיתר הבניין לא נהרס כשכל שנותר ממנו הוא קיר חזית, בידי בית המשפט לדחות פרשנות זו והוא אכן עושה זאת וקובע בצורה חד משמעית שהבניין אכן נהרס – וכי אפשר אחרת?
4. השופט מזכיר את פרשת שוויצר (שהפכה לאבן דרך בפסיקה המגנה ומוקיעה מחדלי רשויות באכיפת חוקי בנייה) ומצטט ציטוטים נרחבים מההחלטה בפרשה זו. בדיון בבקשה קבל בא כוח היזמים על שהפרקליטות משווה את מה שקרה בפרשת שוויצר למקרה ארלוזורוב 36, והנה בהחלטתו קובע השופט “לא מצאתי שהמקרה שנדון באותה פרשה (קרי, שוויצר) שונה במהותו מהמקרה שבפני”. יצויין שבאותה פרשה נאלצו הדיירים לעזוב את בתיהם שנבנו שלא כדין.
בקשת הפרקליטות הובאה במלואה בפוסט קודם.
