אחד האפיקים בהם ניסו יזמי ארלוזורוב 36 להכשיר את הבניין היה באמצעות תוכנית 1050ג. אולם תוכנית זו נדחתה על ידי הועדה המחוזית. החלטת הועדה המחוזית כמו גם פרוטוקול הדיון נמצאים בפוסטים קודמים. כעת מתברר שהיזמים בקשו להגיש ערר על החלטת הועדה המחוזית בפני המועצה הארצית אך בקשתם נדחתה ע”י יו”ר הועדה המחוזית. עקב כך, הגישו יזמי ארלוזורוב 36 עתירה מנהלית נגד הועדה המחוזית והועדה המקומית שנדונה בפני כבוד השופטת רות רונן.  בעתירה בקשו העותרים מבית המשפט להתערב בהחלטת הועדה המחוזית שהחליטה לא להפקיד את התוכנית. לחילופין, בקשו העותרים לאפשר להם לערור בפני המועצה הארצית. השופטת החליטה להיעתר לסעד החלופי ולאפשר לערור על החלטת הועדה המחוזית בפני המועצה הארצית לתכנון ובניה.

יש לציין ש 1050ג עברה מספר שינויים. מלכתחילה היה מדובר בתוכנית שיש בה שני מרכיבים:

1. ויתור על הדרישה למרתף חניה במקרה של בניית בניין חדש

2. לאפשר מגורים רגילים גם בדירות של 30 מ”ר

אך לפני הדיון בועדה המחוזית ויתרו היזמים על הסרת מגבלת האכלוס כלומר הותירו על כנה את הדרישה שהדירות בנות 30 מ”ר ישמשו לאוכלוסיות מיוחדות (סטודנטים וכו’).

כלומר תכלית התוכנית הוצגה כמתן אפשרות להמיר מרתף חניה בחניות משוקעות מבלי לשנות את מספר החניות.

הצגת התוכנית באור זה אינה משקפת את המציאות כלל וכלל.

עמדתנו לאורך כל הדרך הייתה שהשאלה אינה איפה תהיינה 10 חניות שכן 10 חניות אינן עונות לתקן הנדרש. הדרישה ל 10 חניות הייתה תחת ההנחה שבניין הבאוהואס הישן לא ייהרס. אך משנהרס הבניין אין סיבה שלא לעמוד על קיום תקן החניה הנדרש.

סיוע לעמדה זו ניתן למצוא בדבריו של נציג פרקליטות המדינה, המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין, עו"ד אבי-טל שלומי, בדיון בבית המשפט לעניינים מקומיים (ב”ש 28/08, 17.6.2008). בדיון, שהסתיים במתן צו להפסקת עבודות הבנייה בבניין ואיסור שימוש בו, אמר ב"כ המדינה: “לא נכנסתי לשאלת כמה חניות היו צריכות להיות אם היה מוקם מרתף חניה. לבוא ולומר שכל המטרה היא להכניס את 10 החניות שנקבעו לתוך מרתף החניה זה לא מה שאנו סבורים.” עוד אמר עו”ד שלומי באותו דיון “אני מפנה למסמך שצרפנו בו המהנדס [הכוונה למהנדס העיר ר"ג] כותב עכשיו שהבניין נהרס יש לדרוש חניה כדין אבל, אם קיבלנו כדין את החניה מדוע יש לדרוש אותה כיום".

עמדה זו נסמכת גם על בחינה של תקני החניה. בבניין יש 40 יחידות דיור, ו 75 חדרים (35 דירות שני חדרים, ו-5 דירות חדר).  התקן ל"מעונות סטודנטים" הוא "מקום חניה אחד לרכב פרטי לכל 2 דירות או לכל שלושה חדרי שינה" (חלק ב’ – סעיף 1.4 לתקנות התכנון והבניה (התקנת מקומות חניה), תשמ"ג-1983). אשר על כן, אפילו היה השימוש בבניין ל"מעונות סטודנטים", כטענת היזמים, היה מספר מקומות החנייה המחויב על דין 20 (אחד לכל שתי דירות, שהרי הבניין מורכב מדירות ולא מחדרי שינה); ובתוספת 3 מקומות חנייה מסחרית נדרשים 23 מקומות חנייה.

אך הבניין אינו מיועד לשימוש כ"מעונות סטודנטים". על פי התב"ע, רג/1050/א ו-רג/1050/ב, “המבנה מיועד למגורי סטודנטים, אנשי סגל ואורחי מכללת שנקר, דיור לאוכלוסיות מיוחדות (כגון קשישים, חוסים וכד’) מעל קומת קרקע שתשמש בחלקה למסחר – הוספת מרתף חנייה". כמו כן, אין שום מנגנון בדיקה ואכיפה שיבטיח שהשימוש בבניין יהיה על ידי אוכלוסיה עם צורכי חניה מופחתים. לפיכך, תקן החנייה ההולם ל-40 הדירות בבניין בארלוזורוב 36 הינו תקן החנייה המחייב לגבי דירות, שהוא כידוע מקום חנייה אחד לכל דירה; ובתוספת 3 מקומות חנייה מסחרית נדרשים לבניין 43 מקומות חנייה.

פער עצום זה הקיים בין החניות בפועל לבין החניות הנדרשות על פי התקן הוא לב העניין מבחינתנו ולא ההבחנה בין חניות משוקעות למרתף חניה. פער זה הוא שעמד מאחורי היוזמה (שנבלמה) להקמת החניון בגן הקופים ופער זה הוא גם שיביא לחידוש הלחצים להקמת חניון בגן הקופים אם ארלוזורוב 36 יוכשר כפי שהוא מבלי שיובטח שכל צרכי החניה שלו יבואו על סיפוקם בגבולות המגרש.

פסק הדין לא מתייחס לעניין הפער בין מספר החניות לנדרש על פי התקן שכן סוגיה זו לא הועלתה כנראה. לכן מבחינת בית המשפט הסוגיה היא האם מקומות חניה משוקעים הם אלטרנטיבה סבירה למרתף חניה: “אני סבורה כי הענין המרכזי השנוי במחלוקת בין הצדדים – קרי שאלת פיתרון החניה האלטרנטיבי המוצע על ידי העותר, והשוואתו לפיתרון הקונבציונאלי של מרתף חנייה, הוא ענין עקרוני, בעל השלכות אפשריות רחבות יותר מאשר הדיון בבנין דנן. לכן, אני סבורה כי נכון יהיה אם המועצה הארצית תיתן דעתה לשאלה זו, תבחן את כל ההיבטים שלה, ותכריע בה.”

לעניין המשקל הראוי שיש ליחס לעובדה שהתוכנית מכשירה עבירת בנייה לכאורה נאמר: “אני סבורה כי שאלת ההכשרה של הבנייה שהיא על פי הטענה בלתי חוקית, היא שאלה שהמועצה הארצית תצטרך להביא אותה בחשבון – יחד עם יתר השיקולים שיישקלו על ידיה. כך, לאחר שהמועצה הארצית תגבש את עמדתה ביחס לפיתרון החנייה המוצע, היא תשקול האם מדובר בפיתרון שיש מקום להכשירו בכלל, ובפרט האם יש מקום להכשירו לאור כל הנסיבות הקיימות במקרה דנן, ובכלל זה טענת הבנייה הבלתי חוקית.”

בפסק הדין גם בולטת התמיכה של הועדה המקומית בטענות העותרים, אותה ועדה שנמתחה עליה ביקורת נוקבת שוב ושוב ע”י בתי משפט ורשויות האכיפה על התפקיד המפוקפק אותו מלאה בפרשת ארלוזורוב 36.  במיוחד ראוי לציון הציטוט הבא מתוך פסק הדין:

“ב"כ הוועדה המקומית טען כי הוגש אמנם כתב אישום, אף הושגה הסכמה עם רשויות האכיפה כי ניתן וצריך לפעול להכשרת הבנייה הבלתי חוקית באמצעות הליכים תכנוניים. לכן, החלטתה של הוועדה המחוזית לדחות את התוכנית, חרגה באופן קיצוני ממתחם הסבירות.”

כלומר על פי פסק הדין נציג הועדה המקומית טען כאילו עמדת רשויות האכיפה היא שצריך (!!!) –לא פחות – להכשיר את הבניה בהליכים תכנוניים. כלומר כאילו שרשויות האכיפה שוללות התאמת הבניין לתוכנית והן גורסות שצריך דווקא להתאים את התוכנית לבניין. פסק הדין לא מציין סימוכין לטענה זו אך יהיה זה מפתיע ביותר אם אכן זו עמדתן המוסמכת של רשויות האכיפה.

כעת כאמור יגיע העניין לדיון בפני המועצה הארצית ויש לקוות שחברי המועצה יבינו את מלוא התמונה לאשורה.